במחקר שנעשה בסוכנות לאנרגיה אטומית בוינה, אוסטריה בחנו את הפוטנציאל הטמון במורינגה המכונפת לשימושים תעשייתיים וחקלאיים. 

צמח ה-Moringa Oleifera Lam , המכונה גם Moringa pterygosperma Gaertner, ובעברית, מורינגה מכונפת,שייך למשפחה מונוטיפית של שיחים ועץ. הסברה הרווחת היא כי מקורה של משפחת המורינגיים בַאגרָרה ובאּוד אשר במחוז הצפון-מערבי של הודו, דרומית להרי ההימלאיה. השם "שיגֹון" המתייחס למורינגה המכונפת אמנם נזכר ב"סושרוטה סמהיטה", הטקסט האיורוודי שנכתב בתחילת המאה הראשונה לספירה, אך ישנן ראיות המלמדות כי הגידול התרבותי של עץ זה בהודו החל כבר לפני אלפי שנים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חנקן לא חלבוני וחנקן מסיס בחומר סותר. רמות החנקן הלא חלבוני (NPN) בעלי מורינגה במיצוי היו 4.7%, ובעלים ללא מיצוי 2.7%. ה-NPN נחשב לחומר המתפרק לגמרי בהמסס. תכולות ה-NPN של תערובת זרעי חוחובה, סויה, חמניה ולפתית, שהוצא מהם  היה במיצוי המורינגה בעלי האמיתי החלבון (Wolf et al. 1994) בהתאמה ,6.9%-ו ,5.0% ,2.9-7.8% ,21-30% היו השומן 20.4% (בחומר יבש), ובעלי המורינגה ללא מיצוי היה ערך החלבון האמיתי 40.8% (בחומר יבש). החנקן המסיס בחומר סותר (pH7) בעלים במיצוי היה 3.1%, ובעלים ללא מיצוי 5.9% (עבור החלבון הגולמי הכולל היו הערכים 7.1% ו-23.5%), מה שמלמד כי המסיסות של החלבונים בעלי המורינגה נמוכה ביותר. אל-חתני ואבו-ערב (Al-Kathani and Abou-Arab,1993) דיווחו תוצאות דומות עבור המורינגה רותמית. אחד הגורמים האחראים לפריקות החלבונים הנמוכה בהמסס שאותה מצאנו בעלי המורינגה המכונפת (ראו לעיל) עשוי להיות המסיסות הנמוכה של החלבונים.

תנועת המזון בעיכול. בטבלה 13 מוצגים הקצב (c) והפוטנציאל (b) להפקת גזים כפי שנמדדו עם השיטה של מנקי ואחרים  (Menke et al. ,1979) שיושמה בכדי לבדוק את השפעות עלי המורינגה ממיצוי וללא מיצוי ולבחון את תכולת סיבי הדטרגנט הנייטרלי (NDF) שלהם וחומרי מזון אחרים. הקצב הוא המדד של המהירות שבה החומר האורגני תוסס בהמסס. קצב העיכול המהיר של עלי המורינגה וה-NDF מצביעים על צריכה גבוהה על-ידי בעלי החיים. קצב פירוק הסיבים של עלי המורינגה ממיצוי היה נמוך יותר מזה של העלים שלא עברו מיצוי, אולי בגלל הטמפרטורה הגבוהה (80 מעלות צלסיוס) שבה מייבשים את העלים בעקבות הטיפול באתנול80%. לטמפרטורת הייבוש יכולה להיות השפעה משמעותית על הקטנת הפריקות של הסיבים ועל הפיכת החלבונים לבלתי זמינים לבעלי החיים. כדי לעשות שימוש מרבי בעלים ממיצוי יש לייבש את העלים אחרי הטיפול באתנול בטמפרטורות נמוכות. הפרמטרים של תנועת העיכול (טבלה 13) מלמדים כי הערך התזונתי של עלי המורינגה גבוה כמו זה של מקורות מזון מוכרים אחרים, כדוגמת הצחר הכחלחל ותותי עץ.

 

טאנינים וגורמים אנטי-תזונתיים אחרים

פוליפנולים, המוכרים גם כטאנינים, קיימים בשפע בסוגים רבים של צמחים, ובמיוחד בצמחים הגדלים באזורים טרופיים. לצריכתם על-ידי בעלי חיים יש השפעות מזיקות על יכולת ההתרבות ועל בריאותן של החיות.

הם קיימים בתוצרי לוואי שונים של תהליכים חקלאיים-תעשייתיים, כמו בתרמילי שיטת הנילוס (Acacia nilotica), בכוספת זרעי העץ ההודי Madhuca indica, גרעינים מזרעי המנגו (Mangifera indica), דוחן תרבותי (Panicum miliaceum), כוספת Makkar et al., 1990; Makkar and Becker, ) (Theobroma cacao) הקקאו עץ ותרמילי ,Garcinia indica 1998). בעלים שלא עברו מיצוי נמצאו כמויות זניחות של טאנינים (1.4%) וטאנינים מעובים לא נמצאו כלל. תכולת הפנולים הכוללת הייתה 3.4% (טבלה 14). גּוּפטה ועמיתים (Gupta et al., 1989) דיווחו על תכולת פנולים כוללת של 2.7% עבור העלים שלא עברו מיצוי. בריכוז כזה אין לפנולים הפשוטים הללו כל השפעות מזיקות על בעלי החיים שצורכים את העלים. בעלים שעברו מיצוי לא נמצאו טאנינים ותכולת הפנולים שלהם הייתה נמוכה מאוד (1.6%). הטאנינים הם מסיסים בתמיסות אורגניות מימיות כמו אתנול, מתנול, אצטון וכיוב' (Makkar and Singh, 1992) ולכן הטאנינים יהיו קיימים גם בתכשיר המושג בתהליך שבו העלים עוברים טיפול באתנול 80%. העובדה שלא הייתה עלייה בהפקת הגזים אחרי התוספת של פוליאתילן גליקול (ביואסאי של טאנין המבוסס על האינקובציה של מזון בחומר סותר המכיל מיקרובים מקיבת ההמסס; Makkar et al., 1995) מצביעה אף היא על היעדרם של טאנינים בעלים שעברו מיצוי ובאלו שלא מוצו.

דווח גם על קיומה של קבוצה נוספת של גורמים אנטי-תזונתיים בעלי המורינגה ללא מיצוי: הסכרידים החד-סוכריים וסטכיוז שגורמים לגזים אצל חד-קיבתיים. גופטה ועמיתים (Gupta et al., 1989) דיווחו כי התרכובות הללו מהוות 5.6% מהחומר היבש בעלים שלא עברו מיצוי, אבל קיימות בריכוזים גבוהים יותר בקטניות. עם זאת, ניתן להסירן במידה רבה באמצעות השריה ובישול במים ( Bianchi et al., 1983). הגורמים מעוררי הגזים הללו נקבעים אחרי מיצוי באתנול מימי  80% (Williams, 1984; Gupta et al) ולכן לא יהיו נוכחים בעלי מורינגה אחרי מיצוי. גורמים אנטי תזונתיים נוספים שנמצאו בעלי מורינגה ללא מיצוי הם ניטראט (Gupta et al) טריפסין מעכבי של פעילות אותרה (3.1%) ופיטאט ,(1.2%) ספונין ,(4.1%) אוקסלט ,(0.5 mmol/100 g)

(1989). בקטניות ישנם פיטאטים בשיעור של 5%-1, וידוע שהם מקטינים את הזמינות הביולוגית של מינרלים אצל חד-קיבתיים (Reddy et al., 1982).

עלי המורינגה עשירים למדי במינרלים ונוכחותם של אוקסלטים ושל פיטאטים בריכוזים של 4.1% ו-3.1% בהתאמה, וגם כאן נוכחות כזו עלולה להקטין את הזמינות הביולוגית של המינרלים הללו. לספונינים מצמחים מסוימים יש השפעה מזיקה על יכולת הגדילה של בעלי חיים, אבל נראה כי אלו הקיימים בעלי המורינגה הם בלתי מזיקים (לא נראתה פעילות המוליטית), ובני אדם צורכים אותם ללא כל נזק נראה לעין. גליקוזיד ציאנוגני וגליקוזינולטים לא אותרו בעלים (Makkar and Becker, 1997). רוב הגורמים האנטי-תזונתיים שהזכרנו לעיל הם מסיסים באתנול מימי ולכן סביר להניח שלא יהיו קיימים בעלים שעברו מיצוי.

 

 

 

הקבוצה שניזונה בעלי מורינגה בלילות הראתה עלייה משמעותית יותר במשקל מהקבוצה שהוזנה בלילות במספוא טרי מהמרעה (טבלה 15). מלח מינרלי, מים וכל שאר התנאים היו זהים עבור שתי הקבוצות.

רמות של תפוקת חומר ירוק טרי במטעי המורינגה.

מחקרים שכללו ניסויים רבים נערכו כדי לגלות את הצפיפות המטבית שבה יש לשתול את המורינגה כדי להפיק כמה שיותר חומר ירוק טרי. המרווחים בניסויים נעו בין 1x1 מ' או 10,000 צמחים לעשרה דונם, לבין 2.5x2.5 ס"מ, או 16,000,000 צמחים לעשרה דונם. אחרי שנלקחו בחשבון מספר גורמים שהשפיעו על הנצילות הכוללת, לרבות עלות הזרעים, הפסדי צמחים בגיזום הראשון, ועלות הכנת הקרקע, נמצא כי הצפיפות המטבית באדמות חוליות, מנוקזות היטב ופוריות היא 10x10 ס"מ, או מיליון צמחים לעשרה דונם (טבלה 16).

הצפיפות הסופית, ולכן גם מספר הצמחים, תלויים במטרות הספציפיות של הגידול. לדוגמה, אם המטרה היא להפיק מספוא ירוק עם תכולת חלבונים מרבית ותכולת ליגנין מזערית, הרי שהגיזום צריך להיעשות מדי 33-40 יום. לעומת זאת, אם המטרה היא להפיק כמות מרבית של סיבים ליגנוצלולוזיים לצורך ייצור נייר, אזי זמן הגיזום המטבי יהיה אחרי 6-8 חודשים. משך זמן כזה מאפשר לגזע של הצמח להגיע לקוטר הנדרש, ולאחוז העלים, הענפים הקטנים וקליפת הגזע לקטון, מה שעוזר להגדיל את האחוז של העץ המעוצה, המתאים למטרה.

כיוון שבין קטיף לקטיף המורינגה ממשיכה לגדול, מספר הצמחים לכל 10 דונם קטן באורח דרמטי בגלל קצב הגדילה המשתנה מצמח לצמח. הצמחים מתחרים ביניהם על אור השמש, והצמחים הגדולים יותר מצלים על אלו שגדלים לאט יותר או על הקטנים מהם. בגיל 35 יום, הגובה הממוצע של הצמחים הוא 1.6-2.0 מטרים ולכן התחרות על האור עדיין איננה כה משמעותית. ההבדלים בגבהים בין צמחים בשלב זה נעים בין 10 ל-40 ס"מ.

 

בקטיף הבא היו ההפסדים עדיין גבוהים מאוד. חישובים הראו שאחרי 4-6 גיזומים חזרנו שוב לכמיליון צמחים ב-10 דונם. אם לוקחים בחשבון את העלות הגבוהה של הזרעים ואת הקשיים הכרוכים בשמירה על מרווחים קבועים של 2.5 ס"מ 2.5 x ס"מ באזורים גדולים, נראה כי מוטב לוותר על הצפיפות הזו. עם זאת, אנחנו סבורים שאם המטרה היא רק למקסם את התפוקה של ייצור ביומסה, לרבות שורשים, הרי שזריעה בצפיפות גבוהה כזו, בעזרת טכנולוגיות הידרופוניות, עשויה להוביל לכמויות עצומות של ייצור ביומסה ל-10 דונם (עד 1,000 טון מטרי ל-10 דונם בשנה). בניסויים עם מיליון צמחים ל-10 דונם ו-9 קטיפים בשנה לאורך 4 שנים, ממוצע התפוקה של חומר טרי היה 580 טון מטרי של חומר טרי ל-10 דונם, מדי שנה, שהם שווי ערך לכ-99 טון של חומר יבש. כמות כזו של חומר יבש מכילה ממוצע של 16.8 טון של חלבונים, 9.9 טון של סוכר, 7.9 טון של עמילן, ו-4.9 טון של שומנים.

כיוון שתכולת הליגנין נמוכה מאוד (כ-%5), כמות ההמיצלולז+צלולוז גבוהה מאוד. תהליך של תסיסה משותפת להפיכת העמילן,

ההמיצלולוז והצלולוז לסוכרים ולאחר מכן לאלכוהול מוליד את הפוונציאל להפקה של יותר מ-20,000 ליטרים של אלכוהול ל-10 דונם, מדי שנה.

אחרי מספר שנים מכילה מסת השורש של המורינגה אחוז נכבד מהמסה הכוללת של הצמח. נדרשים מחקרים נוספים כדי לגלות את מלוא הפוטנציאל  של מסת שורש זו. ככל שידוע לנו, התפוקה של המורינגה במטעים תעשייתיים גבוהה מזו של כל צמח אחר. עדיין צריך להמשיך את הניסויים הללו כדי לגלות האם, בטווח הארוך, פוריות כזו אכן יכולה להמשיך ולהתקיים, ומה הן העלויות. ברור שכדי לשמור על רמת תפוקה כזו בצפיפות המוצעת של 1 מיליון צמחים לכל 10 דונם מדי שנה יידרשו כמויות גדולות מאוד של מינרלים. כמו כן יש לבצע הערכה שיטתית של דרישות הדישון.

מסקנות על המורינגה כמקור להזנת בעלי חיים. תכולת החלבון הגולמי בעלי מורינגה ממיצוי וללא מיצוי גבוהה (43.5% ו-25.1%, בהתאמה) כאשר תכולת החלבונים האמיתיים היא מעל 95%. נמצא כי כ-95% מכלל החלבון הגולמי זמינים במדור ההמסס או במדורי העיכול שאחריו, ואחוז גבוה מהם עמיד בפירוק בהמסס אבל זמין במדורים שאחרי ההמסס למטרות ייצור (חלב). הנתונים הללו מלמדים כי שני סוגי עלי המורינגה הם מקור טוב לתוסף חלבונים עבור פרות חולבות. קצבי עיכול גבוהים של NDF (מדד המהירות שבה המזון/סיב תוסס בהמסס) נמצאו עבור שני סוגי עלי המורינגה. זה מצביע על כך שאיכות הסיב של עלים אלה טובה. ראוי לציין כי קצב פירוק הסיב של העלים שעברו מיצוי היה נמוך באופן משמעותי מזה של העלים שלא עברו מיצוי, והסיבה לכך היא כנראה הטמפרטורה הגבוהה (80 מעלות צלסיוס) שאליה נחשפו העלים בתהליך הייבוש שלהם אחרי הטיפול באתנול 80%. טמפרטורת הייבוש עשויה להקטין באופן ניכר  את הפריקות של הסיב ולהפוך את החלבון לבלתי זמין לבעל החיים בגלל הגדלת ה-ADIP. כיוון שהמטרה שלנו היא להביא לניצול מרבי של עלי מורינגה שעברו מיצוי, ברור שחשוב לערוך ניסויים נוספים שיבדקו באיזו טמפרטורה ניתן לייבש את העלים אחרי הטיפול באתנול מבלי שיווצרו ההשפעות המזיקות הללו. בעלי המורינגה נמצאו רמות זניחות של טאנינים ושל ספונינים, בדומה למה שמוצאים בתערובות סויה. לא נמצאו מעכבי טריפסין ולא לקטינים. תכולת פיטאטים של 3.1% עשויה להקטין את הזמינות של מינרלים עבור חד-קיבתיים.

העלים שמוצו באתנולמימי 80% יהיו עדיין מקור טוב יותר של מזון (תוסף חלבון) כיוון שאין בהם טאנינים, לקטינים, מעכבי טריפסין, גליקוזידים ציאנוגניים, גליקוזינולטים וגורמים מעוררי גזים, ובנוסף יש להם רמות נמוכות של ספונינים ושל פיטאטים.

לחוטרים ולגבעולים יש תכולת חלבון גולמי נמוכה (7% ו-6%, בהתאמה; 40% ו-48% מזה הם חנקן לא חלבוני). כ-78% ו-68% מכלל החלבון הגולמי בחוטרים ובגבעולים, בהתאמה, היו פריקים אחרי 24 שעות בהמסס והחלבון שאינו מסיס בדטרגנט חומצי (חלבון שאינו זמין לבעל החיים) היווה 15% ו-17%, בהתאמה, מה שמלמד על זמינות נמוכה של חלבונים מחוטרים ומגבעולים במדורים שאחרי ההמסס .(Makkar and Becker, 1997) כל חומצות האמינו, לרבות חומצות אמינו המכילות גפרית, היו בריכוז גבוה מהרצוי בהשוואה להמלצות של ארגון המזון והחקלאות העולמי, ארגון הבריאות העולמי והאו"ם עבור ילדים בגילים 2-5. הרכב חומצות האמינו החיוניות של עלים אלה היה דומה לזה של הסויה.ראוי לציין שהנתונים שעליהם דיווחנו לעיל מלמדים כי המורינגה היא מקור חלבונים טוב גם לבעלי חיים חד-קיבתיים.

 גרעיני מורינגה ותערובת זרעים טחונים כמזון לבעלי חיים 

את גרעיני המורינגה ניתן לכתוש וניתן להשתמש במיצוי הנוזלים הנוצר כתוצאה מהכתישה כדי לטהר מים . כלומר, מיצוי זה יכול לשמש כתחליף מעשי לגורמי ההקרשה שבהם משתמשים במדינות מתפתחות עבור כימיקלים כמו אלומיניום סולפאט . כיוון שניתן להשתמש בשמן המורינגה לצריכת בני אדם , תמצית הנוזלים של תערובת זרעים (המופקת אחרי מיצוי השמן ) מתאימה לשמש בטיהור מים . השיירים  מהמיצוי עדיין פעילים כחומר הקרשה. בדקנו הרכב כימי, נעכלות של חומר אורגני, אנרגיה כללית ואנרגיה מטבולית, חנקן מתפרק ובלתי מתפרק בהמסס, חנקן לא חלבוני, פריקות של חלבונים בפפסין ונוכחות של גורמים אנטי- תזונתיים בגרעינים, בתערובת הזרעים (גרעינים נטולי שומן) ובשיירים שנוצרים אחרי ההסרה של חומרי הקרשה מסיסים במים מגרעינים ומתערובת זרעים שנלקחו מצמח המורינגה.

בנוסף נתבצע ניתוח של הרכב חומצות האמינו של 4 מקטעים של הגרעינים (Makkar and Becker, 1997). מידע זה, בשילוב עם מה שכבר כתבנו על המורינגה כמזון לבעלי חיים , יסלול את הדרך לשימוש טוב ויעיל יותר בחלקי המורינגה השונים ובשיירים שנוצרים כתוצרי לוואי בתהליך של מיצוי שמן, הורמוני גדילה וחומרי הקרשה, כמזון לבעלי חיים.

מסיסות במים של הגרעינים ושל תערובת טחונה.

ההפסד של חומר יבש מגרעינים ומתערובת טחונה בעקבות מיצוי במים היה 20.5% ו-41.8%, בהתאמה. לקחנו בחשבון את ערכי המסיסות הללו ואת החלבון הגולמי בגרעינים , בגרעינים שעברו מיצוי, בתערובת הטחונה ובתערובת שעברה מיצוי, ומצאנו כי 23.7% מהחלבון הגולמי בגרעינים, ו-33.4% מהחלבון הגולמי בתערובת הלכו לאיבוד במים. 19 מרכיבים כימיים. בגרעינים נמצאו 36.8% חלבונים גולמיים ו-41.7% שומנים. בשיירים שנותרו אחרי מיצוי במים של גרעינים או של תערובת טחונה נמצאה תכולת חלבונים גולמיים של 35.3% ושל 70.3%, בהתאמה. חנקן לא חלבוני (NPN) בגרעינים ובתערובת היה רק% 9 מכלל החלבונים הגולמיים, ולא נמצא כלל בדגימות שעברו מיצוי, מה שמצביע על נוכחות של כמויות גדולות של חלבונים אמיתיים בדגימות הללו.

פריקּות חלבונים

ערך ה-RDCP של הגרעינים ושל התערובת הטחונה היה 64% ו-61%, בהתאמה. ערכים דומים עבור נעכלות חלבון בהמסס דווחו גם עבור כוספת זרעים (Krishnamoorthy et al. 1995). ערך ה-RDCP של הגרעינים ושל התערובת שעברו מיצוי היה נמוך בהרבה (36% ו-28%, בהתאמה). החלבון המסיס בפפסין נע בין 82% ל-91% וה-ADIP היה רק 1-2% לערך .(Makkar and Becker, 1997)

ה-RDCP הנמוך, הערך הגבוה של החנקן המסיס בפפסין , ערכי ה-ADIP הנמוכים – כל אלה מעידים כי רוב החלבונים בדגימות , עם מיצוי ובלי מיצוי, יהיו זמינים לתהליכי העיכול שאחרי ההמסס אצל בעל החיים (PDI של 62-69% מכלל החלבון הגולמי). ה-PDI זמין לבעל החיים למטרות ייצור (חלב). בתוספי חלבון כמו תערובת קוקוס , כותנה, אגוזי מלך, סומסום, חמניה או סובין חיטה נעים ערכי ה- PDI בין אפס אחוז ל-26%, למעט בסובין אורז(%Krishnamoorthy  et al., 1995) (45).

הרכב חומצות אמינו

מבין חומצות האמינו החיוניות, אלו שהיו חסרות בגרעינים, בתערובת הטחונה ובשיירים שנותרו במיצוי במים היו :ליסין, לאוצין, פנילאלנין+טירוזין וטראונין, וזאת בהשוואה לערכים המצוינים בתקן שקבע ארגון המזון והחקלאות העולמי עבור החלבונים. לעומת זאת, רמות חומצות האמינו המכילות גפרית היו גבוהות (טבלה 16). הרכב חומצות האמינו של גרעיני המורינגה ושל התערובת הטחונה היה דומה , כפי שניתן לצפות. הערכים עבור הגרעינים ממיצוי היו גבוהים בהשוואה לאלו של הגרעינים ללא מיצי, וכך גם עבור התערובת שעברה מיצוי, בהשוואה לתערובת הטחונה הרגילה. אחד הגורמים התורמים לערכים הגבוהים של חומצות אמינו בשיירים שנותרו אחרי טיפול במים יכול להיות האובדן של NPN מהדגימות. הרכב חומצות האמינו של החלבונים המסיסים במים והלא מסיסים במים נמצא דומה (טבלה 18).

גורמים אנטי-תזונתיים בגרעינים, בתערובת ובשיירים הנותרים אחרי מיצוי במים. טאנינים, ומעכבי טריפסין ועמילז לא נמצאו בדגימות הגרעינים המטופלים והבלתי מטופלים . תכולת הספונין גם היא לא הייתה גבוהה , 1.1% בגרעינים, 1.4% בתערובת, 0.5% בגרעינים שעברו מיצוי , ו-0.6% בתערובת שעברה מיצוי. הטיפול במים שעברו הגרעינים והתערובת, ששימש למיצוי של moieties פעילות בתהליך של טיהור מים, הסיר כ-50% מהספונינים. רק בדגימות של הגרעינים ושל הגרעינים ממיצוי נמצאה פעילות המוליטית. בדגימות של התערובת והתערובת ממיצוי לא נמצא פעילות המוליטית. תכולות הפיטאטים של דגימות הגרעינים היו גבוהות מאלו שבחלקים הצמחיים (טבלה 19). רמות הפיטאטים היו גבוהות יותר בדגימות של הגרעינים שעברו מיצוי בהשוואה לדגימות שלא עברו טיפול, מה שמלמד שהטיפול במים לא גרם להסרה של הפיטאטים. רמות הפיטאטים שנמצאו בגרעינים שעברו מיצוי היו 3.0%, ואילו בתערובת הטחונה שעברה מיצוי היו רמות הפיטאטים 6.7%. סביר להניח שרמות כאלה הקטינו את הזמינות הביולוגית של מינרלים, במיוחד של אבץ ושל סידן . רמה זו של פיטאטים היא בסדר גודל דומה לזה שנראה בתוספי חלבונים קונבנציונליים אחרים (תערובת פולי סויה –3.23.8%, תערובת לפתית –6.0-7.3%, תערובת חמניות 6.2-9.2%, תערובת בטנים – %Pointillart 1993 ;3.2-4.3). ידוע כי פיטאטים ברמות של 1-6% מקטינים את הזמינות הביולוגית של מינרלים אצל חד- קיבתיים (Reddy  et al., 1982). דווח גם כי נוכחותם של פיטאטים מורידה את הנעכלות של עמילנים וחלבונים (ראו סקירה Thompson 1993(

כפי שניתן לראות בטבלה 19, תכולות הגליקוזידים הציאנוגנים בגרעינים, בתערובת, בגרעינים ממיצוי ובתערובת ממיצוי היו  13.1 ,5.2, 15.3 ו-31.2  mg HCN equivalent/kg, בהתאמה, כאשר נעשה שימוש בביתא- גלוקוזידז לצורך הידרוליזה של גליקוזידים.

כאשר נעשה שימוש בהידרוליזה עצמית נמצאה רמה של 5.0 mg HCN equivalent/kg עבור הגרעינים. רמות הגליקוזידים הציאנוגנים שנמצאו עבור דגימות הגרעינים נמוכות בהרבה ממה שמומלץ בתקנות האיחוד האירופי, כלומר, פחות מ- תערובת עבור 250 mg HCN equivalent/kg-מ ופחות ,ושקדים קסבה כוספות עבור 100 mg HCN equivalent/kg זרעי פישתה. יתרה מכך, לפי התקנות שקבע האיחוד האירופי להזנת בקר, רמות הציאנוגנים בתזונה המלאה לא תעלה על 50 mg HCN equivalent/kg, למעט במקרה של תרנגולות שהרמה הבטוחה עבורן נקבעה על  10 mg HCN

equivalent/kg . באשר לצריכה של בני אדם , ארגון החקלאות וארגון הבריאות העולמיים קבעו רמת בטיחות של  10 mg HCN

 לקמח equivalent/kg20

 

 

לא נמצאו כתמים המעידים על נוכחות אלקלואידים בדגימות הגרעינים או הגרעינים ממיצוי, אבל הם כן נמצאו בגרעינים שהוצא מהם השומן, אולי כיוון שנוכחות של שומנים לא מאפשרת מיצוי מלא של אלקלואידים. בגרעינים שהוצא מהם השומן (התערובת הטחונה )-ו ,0.69 + 0.008 (4) ,0.227 + 0.011(4) :של (+ S.D., n ממוצע) Rf ערכי עם אלקלואידיים כתמים שלושה נמצאו(0.798 + 0.021 ). עצימות הצבע של הכתם עם ערך Rf של 0.69 הייתה הגבוהה ביותר, ולאחריה 0.227 ו-0.798. בדגימה של

התערובת ממיצוי נראה רק כתם אחד עם ערך Rf של 0.78 + 0.01, ועצימות הצבע שלו על פלטות ה- TLC הייתה כמעט זהה לזו שהושגה מהתערובת ללא מיצוי. בעקבות הטיפול במים הוסרה כמות נכבדה של אלקלואידים מהתערובת. 

מסקנות על הגרעינים ועל תערובת הזרעים הטחונה כמזון לבעלי חיים.

בגלל תכולת החלבון הגולמי של התערובת, בהשוואה לגרעינים, בשילוב עם התכונה של מסיסות גבוהה של חלבונים מהתערובת, נראה כי אפשר להפיק מהתערובת הטחונה את חומרי ההקרשה המשמשים לטיהור מים חלבוניים ביעילות רבה. היכולת להפיק רמה גבוהה של חומרי הקרשה חלבוניים פעילים מהתערובת תוכל להוביל לחיסכון כולל משמעותי. בשמן המופק ניתן להשתמש לצריכת בני אדם ולמטרות נוספות כמו תאורה וסיכוך. השיירים הנותרים לאחר מיצוי חומרי ההקרשה מהתערובת יכולים להוות מקור טוב של תוסף חלבון כיוון שיש בהם : (i) תכולת חלבון גולמי גבוהה (70% לערך) אשר כולה בצורה של חלבון אמיתי ; (ii)זמינות גבוהה של חלבון במדורי העיכול שאחרי ההמסס (69% של חלבון כולל ) ונעכלות גבוהה בפפסין ; (iii)היעדות מוחלטת או רמות זניחות של גור מים אנטי- תזונתיים כמו טאנינים , ספונינים, אלקלואידים, מעכבי טריפסין ועמילז , לקטין,גליקוזידים ציאנוגניים וגלוקוזינולטים , וכן (iv)ריכוז חומצות אמינו מכילות גפרית העולה על הריכוז המצוין בהמלצות ארגון המזון והחקלאות העולמי, ארגון הבריאות העולמי והאו "ם עבור ילד ים בגילים 2-5. נוכחות של כ-6.7% פיטאטים עלולה להקטין את הזמינות הביולוגית של מינרלים. השיירים הנותרים אחרי מיצוי של חומרי הקרשה מגרעיני מורינגה שהוצא מהם השומן (תערובת טחונה) יכולים כמה מתערובות הזרעים הקונבנציונליות. זה יכול להיות מקור טוב לחומצות אמינות גפרתיות עבור בעלי חיים מפיקי צמר (כמו עזים, כבשים וארנבי אנגורה ) בדיאטות מעורבות הכוללות רמות מספקות של חומצות אמינו חיוניות אחרות. עם זאת, לפני שמציגים את ההמלצות הללו בפני המגדלים יש צורך לבצע מחקרים בשטח, עם בעלי חיים, כדי לבחון את הפרמטרים השונים כמו גם רעילות אפשרית העלולה לנבוע מגורמים שלא נבחנו במחקר הנוכחי. ראוי לציין כי הנוכחות של רמות גבוהות של חומצות אמינו מכילות גפרית עשויה להעניק לבעלי החיים רמה מסוימת של הגנה כנגד גורמים רעילים כיוון שידוע שהחומצות הללו משפרות את התהליך של ניקוי רעלים בבעלי חיים כשהן פועלות כתורמי מתיל באברים שונים.

גרעיני המורינגה המכונפת שבהם השתמשנו הם מרירים אולם הטעם המריר כמעט נעדר מהם לחלוטין בשיירים שנותרו אחרי המיצוי של חומרי ההקרשה מהגרעינים שהוצא מהם השומן. בדרך כלל מייחסים את הטעם המריר לנוכחות של אלקלואידים, ספונינים, גליקוזידים ציאנוגניים וגלוקוזינולטים – שאת כולם מוציא תהליך המיצוי (ראו טבלה 19), זה מצביע על כך שהטעם המריר לא יהווה מכשול בשימוש בחומר זה להאכלת בעלי חיים. יש לציין שבין המורינגה המכונפת והמורינגה סטנופטלה נמצאה שונות גנטית משמעותית (Odee1998; Muluvi et al., 1999). בחינת הספרות מגלה כי קיימים זנים רבים ושונים שטעם הגרעינים שלהם נע בין מתוק למר במיוחד (CSIR 1962; Dogra et al., 1975). את הגרעינים של חלק מהזנים הללו צורכים בני אדם אחרי קלייה, וטעמם דומה לזה של בטנים (Ramachandran et al. 1980). המחקר שלנו הראה שהרכיבים האנטי- תזונתיים של הגרעינים, או תוצרי הפירוק שלהם, לדוגמה הגלוקוזינולטים שידוע כי יש להם השפעות מזיקות שונות (Mawson  et al. 1994, 1995) עלולים להגיע למערכות של גוף האדם דרך מי שתייה, מה שעשוי ליצור שינויים קליניים או סב- קליניים באברים פנימיים. עובדים באזור זה מודעים לבעיה זו וכבר נעשו מחקרים שבהם האכילו חולדות ועכברים בגרעינים ולא נראו כל תסמיני הרעלה ( ;Barth  et al., 1982 Berger et al., 1984). עם זאת, עדיין יש צורך במחקרים מעמיקים , במיוחד לנוכח העובדה שנעשה היום שימוש בזנים שונים של המורינגה המכונפת.

תודות: ברצוננו להודות לסוקר והולצר, למדינת אוסטריה ולאוניברסיטת הוהנהיים בשטוטגרט על התמיכה הכספית בעבודתנו.